<h1>ספר התרומות שער ג' חלק ז'</h1>
<h2>דף קיב:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל בתרא אמר רב מקימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח, ואי אמר נקוטו לי זמנא עד דמיתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא, יהבינן ליה, ואי אתא אתא ואי לא אתא יהבינן ליה זמנא שני וחמישי ושני, ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה ומשמתינן ליה ומשהינן ליה תשעין יומין, תלתין קמאין לא נחתינן לנכסיה דאמרינן דילמא קא טרח בזוזי למיזף, תלתין אמצעי לא נחתינן לנכסיה דאמרינן דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח בזוזי ומזבן, תלתין בתראי לא נחתינן לנכסי דאמרינן דילמא לוקח גופיה קא טרח בזוזי, אשלמו תשעין יומין ולא אתא כתבינן אדרכתא אנכסיה, על הסדר שכתבנו למעלה. למדנו מכאן שכל מי שצועק לפנינו כשתבעו בעל דינו ואומר שטר זה שנתקיים בפניכם שטר מזויף הוא ואביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני והם פלוני ופלוני, בודאי קובעין לו זמן להביא ראיותיו ועדיו ואין מוציאין ממנו עד שיגיע הזמן ההוא, ואם קבעו לו זמן ולא בא ממתינין אותו שני וחמישי ושני, ואם עדין לא בא כותבין עליו פתיחא ומשמתין אותו ויהיה בנדויו תשעים יום, ואחר התשעים כותבין אדרכתא על נכסיו. ובזה נאריך למטה. וכתב בזה ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ב ה"ב] שכל זה הוא כשנראה לבית דין שיש ממש בדבריו, אבל אם נראה לדיין שאין ממש בדבריו ושאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרין לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזיר לך המלוה מה שנטל, ואם היה המלוה אלם ושמא אינו יכול להחזירו מידו, מניחין על ידי שליש. וכמוהו פסק הרב אלפסי ז"ל בתשובתו [סימן ר"ה]. גם כתב שאחר שמניחין הממון ביד שליש, יש לנו לומר לנתבע אם לא תביא ראיותיך מכאן ועד זמן פלוני ינתן הממון למלוה. אבל אם נראה להם שיש ממש בדבריו, קובעין לו זמן תשעים יום ואין מוציאין ממנו כלום עד הזמן ההוא, ע"כ. ודע דלמאן דאמר מרענא לשטרא כי כתבינן אדרכתא אנכסיה דוקא אמקרקעי אבל אמטלטלי לא, אלא אם כן הוא בפני הלוה, כדאיתה בספר המקח, וכדגרסינן אבל אמטלטלי לא דילמא שמיט ואכיל לה ומיתי הנך סהדי ומרע לשטריה וליכא לאישתלומי מיניה. ואע"ג דאית ליה למלוה קרקעות חיישינן שמא יכסיפו וכי מיתי לא משכח מאי דגבי מיניה. ומסתברא דבתר תשעים יום אע"ג דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי, מיהו יהבינן להו ביד שליש וקבעינן בהדיה זמן הראוי לבית דין, ואי מרע ליה בגו ההוא זימנא לחיי, ואי לא, יהבינן להו בידא דמלוה. וכן הורו הראשונים ז"ל. ואף בקרקעות אי הוי מלוה גברא דאי נחית בגווה אע"ג דמרע לוה שטריה לא מצי לסלוקי מיניה, ראוי לאחר האדרכתא עד תריסר ירחי שתא, עד דאזיל שליחא ואתי שליחא. כדגרסינן רבינא שהייה לאדרכתא דרב אחא תריסר ירחי שתא, ואמרינן עלה ההוא איניש אלמא הוה דלא הוה אפשר לאפוקי מיניה, אבל איניש אחרינא כשכותבין האדרכתא מודיעין אותו ללוה תחלה אם הוא קרוב לנו. כדגרסינן וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה, והני מילי בקרוב אבל ברחוק לא. וכמה מקום קרוב לבית דין, הרי שילך שליח בית דין בשלישי בשבת ויבא ביום רביעי ואיהו קאי בבי דינא ביום חמישי, היה רחוק יותר מזה, שהוא מהלך שני ימים, אין צריך להודיעו. ותו גרסינן פרק הגוזל זוטא אמר רבא יהבינן זמן אפומא דאתתאי ואפומא דשבבי. פירוש שולחין ללוה ואומרין לו שיהא מזומן לבעל דינו ליום פלוני, ושולחין לו דברים הללו על ידי אשה ההולכת לפי דרכה אצל הלוה, וסומכין עליה שעשתה שליחותם, ואי לא אתי מחזקינן ליה בסרבנות ומשמתינן ליה. ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא. פירוש, שאין הלוה מצוי במדינה זו עם הב"ד. אבל אי הוה במתא לא משמתינן ליה, מאי טעמא דאמרינן אימר שליחא אשכחיה ואמר ליה. פירוש, חיישינן שמא לא עשו שליחותן האשה והשכנים להודיע לו מצותם, דאמרינן בנפשיהו אולי כיון שהוא בעיר שליח ב"ד מצא אותו והודיעהו, וסמכו בזה ולא אמרו לו בזה שליחותן, והוא גם הוא לא פשע כשלא בא. ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא משמתינן ליה אפומיהו, מ"ט דילמא לא אמרי ליה, סבור שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה. ולא אמרן אלא דאתא ביומיה אבל לא אתא ביומיה לא משמתינן ליה, מ"ט חיישינן דילמא אשתלי ולא אמר ליה. ואמר רב [קי"ג ע"א] לא קבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי יומא דשבתא ולא במעלי יומא טבא, אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי קבעינן. כלומר נאמר להם שיהיו מזומנים לבא אחר ניסן, וכן כל אחד ואחד. ותו גרסינן התם ההיא איתתא דאזמנוה לדינא בצפרא, ובפניא כתבו עלה פתחא. ומפרש טעמא, דאתתא כיון דשכיחא במתא מעיקרא מורדת הות ומנדין אותה.
